Blog

לפעמים קשה לשחרר פרויקט שאתה עובד עליו באינטנסיביות, במיוחד אם הקזת עליו דם במשך שבוע ועשית לילות כימים לעמוד במשימה. היום מסרתי תרגום מפלצתי שהפך אותי כנראה לאחד המתרגמים המומחים בתחום המורכב של חובות וזכויות נאמנים על ניירות ערך הרשומים למסחר ברצף המוסדיים. ואתם יודעים מה – החלק של לשחרר את הפרויקט דווקא לא היה קשה.

יודעים מה זה? זה שינה לי את החיים.

בעבודה, בזמן שאני כותב, מתרגם, עורך, מפיק, מתכנת, יוצר, מייצר, מסדר, מתחשבן או מתעצבן אני כמעט תמיד מאזין למוסיקה. לא שומע. מאזין.

פעם הייתי משלם על הזכות להאזין למוסיקה. הייתי קונה קלטות, אחרי זה דיסקים. ואז בשנת 2000 גיליתי את נפסטר והפסקתי לשלם. הייתי אחד הראשונים מבין חוג מכרי עם נגן אם-פי-3 וספרייה ניידת, ובחמש עשרה פלוס שנים אגרתי אוסף דיגיטלי עם מאות או אלפי אלבומים. והיום אני מודיע קבל עם ועדה: עידן ההורדה תם.

אז אני רוצה להתנצל בפני כל מי שחיפש אותי שבוע ולא מצא, אם צלצלתם ולא עניתי, אם שלחתם מייל ולא חזרתי, אם פרסמתם משהו בלינקדאין ולא הגבתי. אם חלפתם על פני במסדרון או ברחוב ולא הרגשתי בנוכחותכם. הייתי עסוק בהאזנה לכל האלבומים שרציתי בארבע השנים האחרונות ולא היה לי מאיפה.

השבוע הצטרפתי לאפל מיוזיק וחיי אינם כפי שהיו.

כן גם אני, אודיופיל בעל שם, צורך עתה איכות שמע בינונית מינוס.

שואלים איך זה קורה?

כי טכנולוגיית סטרימינג הבשילה, כי רוחב הפס אחלה וכחלון, כי אפל עשתה עבודה טובה עם שירות ענן שמסונכרן ורץ על כל המכשירים שלי ושל בני ביתי, וכי בעשרה דולר לחודש נפתח מחדש עולם שהיה נסגר אחת לכמה חודשים כל פעם שהיו מורידים את הבלוגר הזה שמעלה לינקים לזיפים של מוסיקה חדשה.

עכשיו אם רק אצליח להפסיק להתעסק ולחזור לעבודה.

מועדון הגילוח בדולר מעורר סערה ענקית ובצדק. הם משבשים מודלים עסקיים ונותנים לצרכנים סיבה לשמוח.

אני ממליץ לכם לצפות בסרטון הקצר והמבריק הזה שמסביר הכול עם מסרים חדים כתער, ואחר כך לקרוא את הפוסט האחרון שלי באותו נושא.

להתראות.